השתתפות פוליטית – השלב הבא של המחאה החברתית

מאת: אריאל אוסרן, מתמחה בתנועה לאיכות השלטון

שנתיים וחצי חלפו להן מאז שפורקו המאהלים בנורדאו וברוטשילד. נכון גם שעברו שני קיצים מבלי שהתארגנו הפגנות ענק בכיכרות הערים, וברור שרבים כבר איבדו עניין ואחרים איבדו תקווה. אך אני מאמין שמחאת קיץ 2011 לא מתה. היא הייתה רק ההתחלה.

בכתבתו של סמי פרץ (TheMarker) מה-05.02.14, הוא טוען שהמחאה החברתית של 2011 הייתה רק ”שלב א'“ במחאה. ומה הייתה תוצאתו של שלב זה אתם בוודאי שואלים? התוצאה הייתה – השינוי התודעתי.לטענת פרץ, השינוי הזה מתבטא בכך שהקול הציבורי נשמע חזק יותר. פעולות כמו פתיחת שוק הסלולר, חקיקת חוק הריכוזיות והקמת מפלגה חדשה שהצליחה לגרוף 19 מנדטים (המפלגה השנייה בגודלה בכנסת), הינן דוגמאות לתוצאות מובהקות של המחאה החברתית ולמאבקים שהתחילו מלמטה – מהציבור. מדובר בשינוי תודעתי שמאפשר שינוי, מעודד חשיבה מחדש על הדברים ולא מקבל את הכל כגזרה משמיים. יחד עם זאת, פרץ סובר שכל אלה אינם מספיקים ואין ביכולתם לחולל כאן לבדם את השינוי במלואו. כלומר, אלו ההשלכות של ”שלב א'“ בלבד.

פרץ מדבר בכתבתו בעיקר על ”שלב א'“. אני רוצה להציג איך בעיניי צריך להיראות ”שלב ב'“. השלב הבא והמתבקש הוא היכולת לגייס ציבור שלם כדי להאיץ בממשלה לקדם מהלכים לטובת הציבור והמשק. או במילים אחרות – לפתח תרבות של השתתפות פוליטית. השתתפות פוליטית מציינת את כל אחת מהדרכים הרבות שבהן יכולים האזרחים להשפיע ישירות או בעקיפין על הרכב הממשלה או על המדיניות שלה. קיימים שני סוגים של השתתפות פוליטית:
1. צעדים להשפיע על הרכב השלטון: הצבעה בבחירות.
2. צעדים להשפיע על החלטות ומדיניות השלטון: חברה אזרחית פעילה, הפגנות, עצומות, צרכנות פוליטית ועוד…

חוקרים מתחום מדע המדינה מדמים את ההשתתפות הפוליטית של האזרחים לקרבות הגלדיאטורים בתקופה הקלאסית, בהם נהגו לצפות אזרחי רומא להנאתם. את האוכלוסיה הם מחלקים לפירמידה של שלוש קבוצות:
1. בראש הפירמידה נמצאים הגלדיאטורים – קבוצה קטנה מאוד המורכבת מכל אותם "הלוחמים" בקרב הפוליטי, וכוללת את הפוליטיקאים, הפעילים במפלגות והעובדים/מתנדבים בעמותות ובארגונים. קבוצה זו רחוקה מלהיות חתך מייצג של כלל האוכלוסיה (כ-%5 מהציבור).
2. באמצע נמצאים הצופים – הקהל שמגיע לאצטדיון וצופה בהתנהלות של הקרבות, אבל לא מעורב מעבר לכך (כלומר, ההצבעה בבחירות הכלליות היא בדרך כלל הפעילות היחידה שלהם). מדובר בחתך הגדול ביותר בציבור (כ-%60 מהציבור).
3. בתחתית הפירמידה נמצאים האפאתיים – כל אלה שנמצאים "מחוץ לאצטדיון"; לא משתתפים, לא מעורבים ולא צופים בפוליטיקה (כ-%30 מהציבור).

אותם צופים ואפאתיים סובלים מתופעה המכונה "דילמת הטרמפיסט" (או Free Rider). זוהי פעילות קולקטיבית של קבוצות של בני אדם, בהן רוב חבריהן רדומים ומאפשרים לאנשים (הגלדיאטורים) לפעול בשמם ובמקומם. זאת אומרת, הם אומרים לעצמם: ”אין לי באמת דרך להשפיע, אז אין טעם בכלל מראש שאצביע".

תמונה

גלדיאטורים, צופים או אפאתיים – איפה אתם ממקמים את עצמכם?

דרכים להשפיע על הרכב השלטון

אם נבחן את ההשפעה של המחאה החברתית על שיעורי ההצבעה בקרב הציבור, נראה שבבחירות של שנת 2009 נרשמו שיעורי הצבעה של כ-%65, ואילו בבחירות האחרונות (היחידות מאז המחאה החברתית) שיעורי ההצבעה עמדו על כ-%66. כלומר, מדובר בעלייה של כ-%1 בלבד (מדובר בשיעור יחסית נמוך ברמה העולמית – מקום 92 בעולם). על פניו, נראה שכמעט ולא נרשם שינוי בשיעור ההצבעה.

כמובן שקיימות מספר דרכים "טכניות" להעלות את שיעורי ההצבעה (שינוי שיטת הבחירות, הקמת קלפיות ניידות וכו'), אך לדעתי חשוב יותר לגעת בבעיה העקרונית שמביאה לשיעור ההצבעה הנמוך. אזרחים רבים מרגישים ש“אין לי למי להצביע, אז למה בכלל לטרוח?“. למה הם מרגישים ככה? כי במקרים רבים הם לא מצליחים למצוא מפלגה עם רשימה או עם יו"ר שמספקים להם תחושה מספקת של ייצוג. הסיבה המרכזית לכך היא שמתוך כלל בעלי זכות הבחירה בישראל, רק כ-%2 מהם מתפקדים למפלגה כזו או אחרת, ורק אותם %2 רשאים לקבוע את הרכב הרשימות של המפלגות בפריימריז. אתם מבינים את האבסורד?!

זאת אומרת שכמות אזרחים שזהה לכמות התושבים של העיר רמת גן, הם היחידים שקובעים מי בכלל יהיו המועמדים מתוכם נוכל להצביע. והדבר רלוונטי לכלל המפלגות. לא פלא ש-%34 מבעלי זכות הבחירה לא מצביעים! אני הייתי מצפה מהמספרים האלה להיות גבוהים עוד יותר. הרעיון להתפקדות למפלגה פתאום לא נראית לי כזאת מיותרת.

כמו כן, סמי פרץ טוען שההשפעה של המחאה החברתית על מערכת הבחירות של 2013 התבטאה בכינונה של מפלגת "יש עתיד", אשר הביאה לשינוי דרסטי במפה הפוליטית. לעומתו אני טוען שהייתה השפעה משמעותית אף יותר של המחאה החברתית על מערכת הבחירות. כניסתם של שניים ממארגני המחאה החברתית, ח"כ סתיו שפיר וח"כ איציק שמולי (שניהם מטעם "העבודה"), מהווה דוגמה לשני צעירים שהחליטו לקחת אחריות, להוביל מאבק חברתי ולהיכנס לכנסת במטרה להמשיך משם את מאבקם ולהוביל לשינוי מתוך המערכת.

דרכים להשפיע על החלטות ומדיניות השלטון

כל אחד צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו ולשאול – "האם אני עושה משהו לשפר את המצב?". ליאור שליין קורא לנו פעמיים בשבוע "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות לה בחזרה". שליין כמובן עושה שימוש ציני בציטוט המפורסם של הנשיא האמריקאי ג'ון פ. קנדי ("אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך"). עם כל הכבוד לשליין, אני דווקא מעדיף את הציטוט המקורי והנאיבי של קנדי, שבעצם מכיל בתוכו את התשובה.

ובכן, הדרך המרכזית שאני רואה לשינוי המצב היא פשוט לקחת אחריות. להיות מעורב ופעיל. לא להיות טרמפיסט. כפי שכבר ציינתי, חברי הכנסת שפיר ושמולי עשו בדיוק את זה, אבל אני בא לטעון שאין בהכרח צורך לארגן הפגנה של עשרות אלפי אנשים בכיכר העיר להיות מסוגל להשפיע על מדיניות הממשל ולהשתתף בפוליטיקה.

כלי אחד שניתן באמצעותו להשפיע הוא באמצעות התנדבות או התמחות בארגונים חברתיים ועמותות. פעילות של שעות בודדות בשבוע (מספיק 3-4 שעות, לא צריך להגזים) לא רק שתצמצם את תחושת ה"אין מה לעשות", אלא גם תחזק את הפעילות של הארגון ותסייע לקדם אותו. קיימים בישראל לא מעט ארגונים ועמותות הפועלים במגוון תחומים, אשר ביחד מסוגלים לפעול בתור גורם מאזן לשלטון. פשוט צריך לבחור ארגון המנהל בדיוק את המאבק שמדבר אליך.

כלי נוסף הוא כאמור לצאת ולהצביע כשצריך ואף להתפקד למפלגה. זוהי לא רק זכותנו הדמוקרטית, אלא חובתנו הדמוקרטית להצביע. אזרחים רבים החיים במדינות דמוקרטיות רואים את הביטוי למימוש הדמוקרטיה בהצבעה בבחירות פעם בארבע שנים (משתנה בהתאם למדינה). כלומר, הדמוקרטיה קמה לתחייה מדי מספר שנים, ואילו בשאר הזמן, האזרחים נתונים למרותם של הפוליטיקאים, ומקווים שהמצב יהיה בסדר. אז זהו, שלא…

כלי אחר הוא לחתום על עצומות, להשתתף ולארגן הפגנות למען מאבקים שבאמת מדברים אליכם. קחו לדוגמה מאבק שנתקלתי בו לאחרונה: קבוצה של שבעה ירושלמים (בעבר ובהווה), מנהלים בימים אלה תביעה ייצוגית נגד התחנה המרכזית בירושלים וחברת אגד נגד זיהום האוויר בתחנה מרכזית ירושלים. קצת רקע, במדידות שבוצעו בתחנה המרכזית התברר כי קיימות חריגות גבוהות במיוחד מהתקנים המחייבים והדבר מהווה מפגע בריאותי של ממש אליו נחשפים מדי יום עשרות אלפי אנשים. הקבוצה פתחה דף באתר מימונה (פלטפורמת מימון המונים אינטרנטית שעוזרת ליזמים לקדם פרויקטים, ובמקרה הזה – מאבק ציבורי) בו היא מגייסת תרומות על מנת לממן את המשך ההוצאות המשפטיות של התביעה. עד עתה, מבין הישגי התביעה נמנים פרסום אזהרות ושלטים לציבור שלא לשהות שלא לצורך ברציפים, וקבלת צו זמני מבית המשפט המחייבת את התחנה המרכזית להציב פקחים ושוטרים שאמורים לדאוג שאנשים לא ישהו ברציפים, ועוד הישגים נוספים. מאבק זה מהווה דוגמה לקבוצת אנשים שראו משהו שמפריע להם, גייסו באמצעות הרשתות החברתיות ציבור תומכים, ונאבקו כדי לקדם את עקרונותיהם.

תראו, שלטון תקין לא מתקיים רק כאשר הפוליטיקאים אינם מושחתים או כשהמשק מתבסס על תחרות חופשית תוך פיקוח אחראי של הממשל. שלטון תקין זקוק לתרבות פוליטית בה האזרחים פעילים וביקורתיים. חברה אזרחית חזקה ומפותחת יוצרת מעין איזון ותשובה לעוצמה האדירה של הממשל. זהו כוח קריטי וחשוב בבניית חברה מתוקנת וחזקה. חברה זו נוצרת בתהליך של כדור שלג, כאשר ככל שרואים יותר מקרים בהם החברה האזרחית מצליחה להביא לשינוי כלשהו, כך עוד ועוד מהציבור ירגיש שכן אפשר להשפיע, ויותר אנשים יבחרו להשתתף.

המציאות כידוע מעצבת את התודעה. כמו שהורינו חינכו אותנו שאם אנחנו לא נצא לעבוד לא יהיה אף אחד שידאג לנו, כך אותו הדבר לגבי השתתפות פוליטית. פעילות אזרחית ענפה משפיעה על השלטון – זוהי עובדה מוכחת היסטורית! התפקיד שלנו בתור אזרחים היא לא רק לבחור מי ייצג אותנו בפרלמנט, אלא יותר חשוב להראות להם מה חשוב לנו שיקרה כאן במדינה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s