הפוליטיקאים בישראל איבדו את הבושה

מאת: עו"ד תומר נאור, התנועה לאיכות השלטון

הזקנים מספרים כי לפני שנים רבות, בארץ רחוקה אשר במקרה נושאת את שם מדינתנו, הייתה בושה. ואותה בושה, כך הם לוחשים בעיניים בורקות, היא זו אשר הגנה על הציבור מפני נבחריו בכל אותן הפעמים ששומרי הסף והחוק לא הצליחו לעשות זאת בעבורו. הבושה שלחה ראשי ממשלות ושרים, חברי כנסת ונגידים אשר נתפסו בקלקלתם אל אותו הציבור, שם השפילו מבטם וביקשו את סליחתו. גדולי הנפש שבהם אף הלכו לביתם לעשות חשבון נפש ולפשפש במעשיהם. 

אולם דומה שאותה מדינת ישראל אבדה ללא שוב. הבושה כבר מזמן לא עמנו, ואותה החליפה עזות המצח ותחושת הקוזאק הנגזל שמאפיינת את כל שליחי הציבור אשר נתפסו במעל בעשורים האחרונים. התנצלות? לקיחת אחריות? הרכנת מבט? את אלו החליפו מכבסות התירוצים וקמפייני הנרדפים למיניהם.

וברבות הימים, מה שהתחיל בשנות ה-90 אצל אריה דרעי ושאר בכירי מפלגתו בפסטיבלי "הוא זכאי" למיניהם, יהפוך בקדנציה של אהוד אולמרט ממגננה למתקפה. לא עוד ה"אכלו לי, שתו לי" הרגיל, מעתה יוצאים למתקפה על גורמי אכיפת החוק. כי הרי מה פשוט יותר מלהסיט את האש אל עבר היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ועוזריהם? הציבור כבר יודע ומכיר את התסריט. פוליטיקאי נתפס, "לכאורה", במעשי באושים, יזעק למצלמות שהוא נרדף בשל דתו/עדתו/מוצאו/דעותיו הפוליטיות, אבל הסיפור לא יהיה שלם בלי האיש הרע, מחפש רעתו – והנה הוא נמצא לנו במשרד המשפטים, בדמות פרקליט המדינה והיועמ"ש.

אולם נדמה כי לאחרונה נפל דבר גם במדינה שחשבה כי ראתה הכול. זה שנים מדברת התנועה לאיכות השלטון על תעשיית השוחד המאורגן ועל קצה הקרחון שאיש לא יודע מה מסתתר תחתיו. והנה, לאחר עבודות קידוח חשאיות שנעשו במשך למעלה משנה, חשפה משטרת ישראל את מה שמסתמן כאחת מפרשיות השחיתות החמורות בתולדות המדינה. פרשה שבמסגרתה עברו כספים בין דרגים פוליטיים למקצועיים וחוזר חלילה, תוך קידום אינטרסים אישיים על חשבונו של הציבור ועל גבו. והכול, לכאורה, בניצוחם של אנשי ישראל ביתנו.

נותרנו רק עם אגדות

לו היינו חיים במדינה מתוקנת, שבה טרם נעלמה הבושה, היינו קמים בבוקר שלמחרת הפרסום למציאות שבה ראש המפלגה, מפרסם הודעה שבה הוא מודה מקרב לב לאנשי אכיפת החוק בישראל (עליהם אמון כבר למעלה מ-5 שנים שר בכיר ממפלגתו), מחזק את ידיהם במלחמה בשחיתות ומבטיח לעשות ככל שביכולתו לסייע למאמצי החקירה. במציאות שבה הייתה קיימת בושה, היה אותו ראש מפלגה מגנה בחריפות את המעשים החמורים המיוחסים לבכירי מפלגתו, ומבהיר כי ככל שיתאמתו החשדות יורחקו אנשים אלו משורות המפלגה לצמיתות.

תחת זאת, התעוררנו לאותן כותרות לעוסות וממוחזרות, מעייפות וצפויות. "אני דורש הבהרות מדוע נחשפה חקירה זו דווקא לפני הבחירות" זועק הנגזל, כאילו שיש זמן מתאים יותר למלחמה בשחיתות ובשוחד המאורגן בשירות הציבורי. והוא ממשיך ומאשים את מערכת אכיפת החוק כי היא חותרת תחתיו ותחת מפלגתו. מעניין איזה תירוץ היינו מקבלים לו הייתה נחשפת החקירה לאחר הבחירות ונבחרי ציבור טריים, ייתכן שחלקם שרים וסגני שרים, היו צריכים להשעות את עצמם או ללכת הביתה באמצע קדנציה.

מספרים על מדינה רחוקה, שבה שר בכיר שמפלגתו נקלעה לסחרור שלושה חודשים בטרם הבחירות, הודה מקרב לב לרשויות אכיפת החוק על שהעניקו לו את ההזדמנות לרענן את השורות והעניקו לציבור בוחריו מתנה בדמות נבחרים נקיים מחשדות, ולאחר מכן הבטיח לבוחריו מפלגה נקיית כפיים וטהורת מידות. אבל בישראל מודל 2015, כנראה שנותרנו רק עם האגדות.

=====

המאמר פורסם גם באתר מעריב: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/670/691.html

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הפוליטיקאים בישראל איבדו את הבושה

  1. נצר שוחט הגיב:

    כאשר הבוחרים אינם מוקיעים אנשים אנוכיים מהחיים הפוליטיים, יש צורך בתעצומות נפש מיוחדות של מנהיגים פוטנציאליים בכדי לבער את נגע השחיתות, ואין לנו מה לחכות שזה יקרה.
    האשמה היא בנו הבוחרים. אנו הבוחרים, שבכדי להחליט עבור מי לבחור מחפשים עמדה פוליטית כזו או אחרת קודם לכל, לפני החיפוש אחרי האדם שלפני כל דבר אחר יהיה לא אנוכי (ורק אז מבין אלו לחפש את אלו שינהיגו בצורה טובה, ואולי קרובים לעמדתנו) – אנו הבוחרים הם אלו שמאפשרים לבושה להיעלם. אדם אנוכי אינו מתבייש. אנו הבוחרים שתופסים אכפתיות, חוסר אנוכיות, כחולשה, כנאיביות, כוותרנות מסוכנת – אנו אלו שכמעט בכוח מרחיקים אנשים שייצגו אותנו באמת ובתמים מההנהגה.
    גרוע מכל – אנו הבוחרים שאינם יודעים אפילו כיצד לחפש תכונה זו, של אכפתיות, חוסר אנוכיות. איננו מסתכלים על מעשיו של האדם בעבר, אנו מתבלבלים מההצבעה למפלגה שמדחיקה את העובדה שאנשים ברשימת המפלגה יכולים להיות אנוכיים, ואיננו מבקשים ממנהיגים פוטנציאליים להתעמת האחד עם השני – לא בכדי שנשמע הרצאות המכוונות למי שמסכים איתם ממילא, אלא כדי שנשמע אותם מדברים על הדעה האחרת, מכירים בחסרונות של עמדתם וביתרונות של העמדה ההפוכה במטרה לחפש דרך שתמקסם את היתרונות. זו למשל, אינדיקציה חשובה מאין כמוה לכך שהמנהיג הפוטנציאלי אינו מחפש אך ורק להיבחר, ואולי אולי, אינו אנוכי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s