של מי הציוני הכי גדול?

מאת: טל פרידמן, קריקטוריסט פוליטי

בימים שכאלה, בהם צריך לבחור בין ימין לשמאל, בין ההוא להיא ובין זה לאחר, אני מתחפר בתוך כריתי הצמרירית ומנסה להגיע לתשובה נשגבת. כזו שתדליק במוחי נורה ותגרום גם לי לצעוק "יוריקה! מצאתי את התשובה". אך כמו בכל רומן כושל, ככל שאני מתקרב, כך היא מתרחקת. ובכל זאת, למרות כל הבלבול, נדמה שהפעם דבר אחד ברור. זו היא עת של הכרעות והגיע הזמן שעם ישראל יכריע, פעם אחת ולתמיד, "למי יש את הציוני הכי גדול?"

דתיים, חילונים, שמאלנים, ימיניים, כולם מתקבצים להם יחדיו ונלחמים על גודל הציוני שלהם. אכן, כך נראה, זוהי מלחמה שתענוג להשתתף בה. לאחר שישב הציוני בארכיון והעלה אבק מאז שנות החמישים מחוסר עניין לציבור, הוא חוזר בגדול ומאחדת את העם תחת הדגל. כולנו ציונים!

באופן פרקטי, למי שעדיין לא הבין, הציונות זה השחור החדש. איך שלא תלבש אותו – תמיד תראה חטוב. אך ראשית יש להבין, מה הוא הציוני? האם מדובר במילת קסם שמאחדת את העם?

של מי הציוני הכי גדול

מה זה משנה למי יש את הציוני הכי גדול, אם גם ככה אי אפשר לעשות איתו שום דבר? קריקטורה: טל פרידמן

לא כל כך מהר, הרי כבר אמרו חכמינו "שני יהודים – ארבע דעות", והם ידעו עם מי יש להם עסק. סיפור שהיה כך היה: משגילו את סוד הציוני הגדול, החלו קברניטינו מכל צדדי הקשת לפשפש בכיסיהם ולחפש קמצוצי ציונות כדי להציג לראווה לציבור בכיכר העיר. משלא מצאו כאלה, בתושייה רבה, הלכו לארכיון לחפש כיצד נראה ציוני גדול על מנת לבנות לעצמם אחד משלהם. אך לדאבונם הרב, גם שם לא נמצאה תשובה. אז הוחלט, פה אחד, לפנות לזקני העיר. "האגדה מספרת שצבעו תכלכל, צורתו משולשת והוא מתנשא השמיימה עשרות אמות", אמרו בלחש. הרבנים טענו כי ישנו קשר ישיר בין הכיפה לגודלו הכללי. הגנרלים גרסו שאם כבר כיפה אז עדיף מברזל, אבל אפשר גם עופרת יצוקה.

לבסוף, ולאחר מאמצים רבים, נמצא גרגיר ציונות קטן בקצה הארכיון והוחלט לחלקו באופן שווה בין כל המתמודדים. אך השאלה נותרה בעינה. כיצד נכריע בסוגיה 'של מי הכי גדול'? משלא מצאו תשובה מפורשת, פנו לאסכולת חכמי יוון העתיקה: הוכחה על דרך השלילה. כלומר, ככל שאוכיח שהציוני של חברי קטן יותר, כך יגדל הציוני שלי!

אבל הזמן בבוידעם עשה את שלו וריכך את חתיכות הציונות שנמצאו, עד שאלה הפכו בצקיות וגמישות כך שניתן לפסלם לכל צורה. סוציאליזם, קפיטליזם, שמאל, ימין. כולם מתיישבים על הציוני החדש ככפפת גומי. האלכימאים סברו כי ישנן עוד שיטות להגדילו. ראשית קבעו: הציוני רגיש לאור. לכן יש להדליק עליו את אור הזרקורים בכל עת. כמו כן, דיבור על בוגדים, בכיינים ועל פצצה מתקתקת עשויים לעורר גדילה מימין. משמאל ניתן להשתמש בתמונות של ילדים מחטטים בפחי אשפה ושל הגברת הראשונה, ששותה יין אדום. ההצלחה הייתה כה גדולה, עד שהגיעה לאוזניהן של המפלגות הערביות ואלה החלו לפתח גירסה משלהם לציוני.

במשאל עם שנערך לקראת הבחירות, החליט ההמון בישראל שזה הרבה יותר נחמד לשחק בציונות מאשר להתעסק בלפתור את הבעיות שלו. "בשביל מה לנו הכאב ראש הזה?", אמרו. "להתחיל לחפור, לך תדע מה תמצא." אם לא די בזאת, המחשבה על היום שאחרי מילאה את העם תחושת חרדה. "את מי נאשים בכל צרותינו?", התרעמו. "זאת אחריות כבדה מדי, אנחנו לא מוכנים. על מה נדבר סביב שולחן האוכל בעבודה? אילו שירים נשיר ביציעי הכדורגל? מה נעשה במקום ללכת לצבא? פתאום כל דבר יפריע לנו."

י', פועל ממעמד הביניים, נזעף: "לא בא לי לבכות 'מדוע אני תקוע כל יום שעה וחצי בפקקים בדרך לעבודה?'. אני ממש לא רוצה לדעת מדוע מכונית בישראל עולה כפול ממחירה בכל מדינה מערבית בעולם ולמה מוצרי חלב עולים פי ארבעה. אני פשוט לא רוצה את הכאב ראש הזה! למה סתם לבאס? מלצר!! תביא לי ציוני כפול!"

ג', מחנכת במקצועה המשלימה הכנסה כליצנית ימי הולדת, טוענת: "עזוב אותך מלדבר על אפליה או על מעגל העוני. אני לא רוצה שיגידו לי שחלק גדול מהנוער שלנו מעולם לא קרא ספר וכנראה לא יקרא או שמידי פעם הם דוקרים אחד את השני במועדונים. צריך להתעסק בשאלות יותר מהותיות, כמו בכמות הציונות שלהם."

מ', עובדת בבנק בעלת תואר שני, טוענת: "נכון שהשכר שלי לעולם לא יאפשר לי לחסוך ואחיה את חיי בשעבוד לבנק. אבל הבנקים מרוויחים מזה מיליארדים וזה מקדם את הכלכלה. העם צריך להקריב בשביל כלכלה משגשגת. זאת ציונות אמיתית!"

ובכך, לאחר דיונים רבים, היום הגדול הגיע ובאה העת להכריע. כל מכובדי העיר הצטופפו בכיכר לרגל המאורע. הוראות הבימוי היו ברורות לכל המתמודדים: בהינתן האות, מול המצלמות, יש לזקוף את התורן, לקמץ אגרופים ולשלוף אותו קבל עם ועדה. עלינו להראות לקהל של מי הציוני הכי גדול! זה עניין של כבוד. אנחנו הרי במזרח התיכון.

ואכן, כך היה. החצוצרות רעמו והמתחרים מתחו שריריהם ומשחו עצמם אל מול ההמון המריע. הכל התנהל כשורה וההמון התפזר. כמעט כולם צהלו בקהל, למעט ילד קטן וסקרן אחד שלא הבין על מה המהומה. משחזר הביתה שאל את אמו: "אמא, מה זה הציוני הזה שכולם מדברים עליו?". "הוא מסמל את הצדק הנצחי. הוא התקווה", ענתה. "תחשוב על פסל גדול מזהב הנוצץ לכל עבר", אמרה האם שברק בעיניה.

– "אהה, אז הוא מייצר זהב ועבודה לאנשים?"
– "לא לכולם. הוא מייצר עבודה לאלה שראינו על הבמה ולחבריהם. לכן הוא כלכך גדול ויקר."
– "רגע, אז אם הוא כלכך גדול, משפחות יכולות לגור בו?"
– "לא טיפשון, זהו סמל. אנחנו עם מיוחד, אנחנו לא חומריים כמו הגויים", חייכה האם.

"אם כך", ענה הילד, מה זה משנה למי יש את הציוני הכי גדול, אם גם ככה אי אפשר לעשות איתו שום דבר?

=====

הכותב הוא קריקטוריסט פוליטי. לעמוד הפייסבוק של טל: http://on.fb.me/1BiZAJX

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s