שאלות ותשובות: נתונים חשובים על משק הגז הטבעי ופירוק מונופול הגז (או – מה לא רוצים שתדעו על הגז הטבעי?)

1. טענה: "תגלית הגז החדשה במצרים לא אמורה להשפיע על מתווה הגז"

תשובה: העובדה שמתווה הגז כולו גובש על בסיס נתונים שכעת אינם רלוונטיים עוד, מחייבת את בחינתו מחדש לאור המציאות האנרגטית החדשה באזור. גילוי מאגר אנרגיה חדש וכה משמעותי, אשר על פי ההערכות אף עולה בהיקפו על מאגר לוויתן, מחייבת בחינה והערכה מחדש של השיקולים והעקרונות אשר עמדו בבסיסו של מתווה הגז הנוכחי.

הרחבה: באחרונה פורסמו ידיעות לפיהן חברת ENI האיטלקית גילתה מאגר גז ענק מול חופי מצרים, המתפרש על שטח של 100 קמ"ר וגודלו המשוער 30 TCF (זאת לעומת 22 TCF של מאגר "לוויתן"). לא ניתן להפריז בחשיבותה של ידיעה זו בכל הנוגע להשלכות הנרחבות על משק הגז הישראלי, וכפועל יוצא גם להשלכות על מתווה הגז שגובש בין הממשלה לחברות דלק ונובל אנרג'י. 

תוכנית השיווק של מאגר "לוויתן" נשענה על צפי לייצוא משמעותי של גז למצרים, וכך גם המצב לגבי מאגר "תמר", שכן בשנה שעברה חתמו בעלי "תמר" על הסכם עקרונות ליצוא רבע מנפח הגז במאגר (כ–80 מיליארד מ"ק) למצרים. בעקבות התגלית המשמעותית, מצרים הכריזה כי היא צפויה להפסיק לייבא גז תוך חמש שנים. מכאן, בהיעדר לקוח עוגן מצרי, לנוכח ביקושים מוגבלים יחסית בירדן, לאור שוק ישראלי שנחסם ברובו על ידי מאגר תמר ולנוכח הקיפאון המדיני ביחסים עם טורקיה – יתקשו בעלי מאגר "לוויתן  להשיג חוזי מכר מספקים עבור גיוס המימון לצורך פיתוחו, ולכן זה עתיד להידחות במשך זמן רב.

יתרה מזאת, דומה כי נוכח התגלית המפתיעה, כלל הנימוקים אשר עמדו בבסיס החלטת הקבינט לאשר את קיומם של טעמי חוץ וביטחון הדרושים להפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, אף הם אינם רלוונטיים עוד. כך למשל, החשש שהובא בחוות הדעת שפרסם משרד החוץ במהלך גיבוש המתווה, לפיו -"איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים ולהפוך לספקית הגז של ירדן ואף מצרים בטווח הארוך", שוב אינו רלוונטי.

2. טענה: "אם לא יקודם המתווה הנוכחי – הגז יישאר קבור באדמה"

תשובה: לא נכון. לחברות הגז יש אינטרס כספי מובהק להפיק את הגז גם בתנאים ששומרים על האינטרס הציבורי, ובמידה והן יפרו את חובתן להפיק את הגז תוך 4 שנים, המדינה רשאית על פי החוק לשלול (להפקיע) מהן את החזקה. בכל מקרה, ישנן חברות נוספות שישמחו לקבל את החזקה על המאגר ולפתח אותו, כיוון שלמפיקי הגז צפויים רווחי עתק.

הרחבה: חברות הגז טוענות שבלי הסכמה לדרישותיהן, הפיתוח של מאגר "לוויתן" יעוכב. בשם הרעיון הזה הממשלה מוכנה לוותר כמעט לחלוטין על שיקולי תחרות ופיקוח מחירים. ואולם, שר התשתיות והאנרגיה מחזיק בסמכויות רבות שיכולות למנוע את האיום הזה של חברות הגז. כמו כן, הגז ממאגר "תמר" זורם כבר שנתיים וזה הקידוח הרווחי ביותר של נובל אנרג'י ברחבי העולם, והוא מסוגל לספק את צרכי המשק כולו ל20 השנים הקרובות.

א. למשרד האנרגיה (הממונה על הגז) נתונה הסמכות להפקיע חזקה מידי חברה שלא מפתחת את המאגר שקיבלה בתוך שלוש שנים (סעיף 29(ג) לחוק הנפט). גדעון תדמור, יו"ר "דלק קידוחים", אמר לאחרונה שבמהלך ששת החודשים האחרונים הם (דלק קידוחים) לא פיתחו את "לויתן" (בגלל השיח עם הרגולטורים). אם זה נכון – זה עשוי לעלות כדי הפרה של תנאי החזקה. לפי תנאי החזקה ותכנית הפיתוח – חברות הגז מחויבות לסיים את הפיתוח של "לויתן" עד לשנת 2018. במידה שהן לא יעמדו בכך – ניתן יהיה להפקיע מידיהם את החזקה. מכאן, שהעיכוב בפיתוח "לוויתן" לא רק שלא צריך לשמש כאיום של חברות הגז על המדינה, אלא ההיפך מכך – הוא צריך, אם בכלל, לשמש כאיום של המדינה על חברות הגז כדי לחייב אותן לפתח את המאגר, ולא הן יאבדו את השליטה במאגר.

והנה, למרות הטענות לדחיפות – המתווה שהממשלה מקדמת לא רק שפוגע בסמכויות האכיפה של שר האנרגיה, אלא שהוא כולל דחייה נוספת בפיתוח של "לוויתן", עד לשנת 2019. המדינה כנראה חוששת שהיא לא תוכל לאכוף את החוק על מונופול הגז (ואם כך עכשיו – מה יקרה בעוד עשור כשהמונופול יגיע לשיא כוחו?!), ולכן המדינה מודאגת מהאיום של חברות הגז לעיכוב פיתוח המאגר.

ב. ישנו מאגר שכבר משנת 2008 ניתנה בו חזקה – מאגר "דלית". מדוע משרד האנרגיה אינו מפעיל את סמכותו לחייב את חברות הגז לפתח אותו, על מנת לספק גז בתקופת הביניים, ולהעניק את מרווח הנשימה הנדרש לשם הבטחת התחרות בענף הגז?

ג. ישנם מאגרים שכבר הוכרזו בהם תגליות ("כריש", "תנין", "שמשון"), אך עדיין לא מפתחים אותם. מדוע המדינה לא מחייבת את הפיתוח שלהם (לפי הסמכות בסעיף 24 לחוק הנפט)? גם מאגרים אלה יכולים להעניק מרווח נשימה.

3. טענה: "חברות הגז השקיעו מיליארדים מהונן האישי בגילוי הגז הטבעי"

תשובה: לא נכון. הסכום שבסיכון במאגר "תמר" היה 150 מיליון דולר. זה הסכום שהשקיעו החברות בחיפוש הגז, כלומר ההשקעה בתנאי אי-וודאות. כל סכום שהוצא מעבר לכך הוא לאחר שהוכרזה התגלית והגיעו למסקנה שניתן לעשות רווחים מהמאגר. כמו כן, מכיוון שמדובר בשותפויות ולא בתאגידים פרטיים, אף אחד לא הכניס יד לכיס, למעט נובל, שאכן השקיעה בחיפושים מהונה האישי. במקרה של קבוצת דלק (בראשה עומד יצחק תשובה), הוא לא השקיע מהונו האישי, כאשר גיוס הכספים היה מכספים הציבור, כלומר ממשקיעים קטנים.

עלות הפיתוח של מאגר "תמר" הייתה כ- 3 מיליארד דולר, לרבות הנחת צינור החיבור לחוף. העלות של פיתוח מאגר "לוויתן"נאמדת בכ- 5 עד 6.5 מיליארד דולר. כל טענה בדבר עלויות גבוהות יותר היא ניסיון להכניס הוצאות שלא בהכרח רלוונטיות לקידום האינטרס הציבורי הישראלי (ייצוא בהנזלה, שיש בו רווח רב לחברות הגז אך המדינה לא צריכה אותו, וחלקו בעלויות הוא רב מאוד). לגבי "לוויתן", "דלק קידוחים" משופעת מכסף שהיא מקבלת מתמר. את הכסף שהיא צריכה להשקיע היום ב"לוויתן" כבר יש לה, משום שבשנה שעברה היא גייסה שני מיליארד בארה”ב באג"ח. כלומר, קבוצת דלק לא צריכה לשים גרוש וכך גם המשקיעים הציבוריים לא צריכים לשים גרוש.

בנוסף, ההפקה מתמר החלה באפריל 2013, כלומר לפני שנתיים ויותר, מבלי לייצא. לפי הדוחות הכספיים של חברות הגז הן החזירו כבר את ההשקעה שלהן בסיכון יחד עם חלק נכבד מסך ההשקעות שלהן, והחלו להניב רווחים.

4. טענה: "המו"מ עם חברות הגז נמשך שנים רבות והגז עדיין נותר קבור באדמה"

תשובה: בסוף שנת 2010 הכריזו חברות הגז בבורסה על כך שהן הגיעו לתגלית במאגר לוויתן, כלומר שניתן להפיק כמויות מסחריות של גז. חרף זאת, ובמשך למעלה מ-3 שנים, לא פעל הממונה על הנפט להכריז על תגלית במאגר לוויתן, ובכך למעשה עיכב את החלת החובות הקבועות עליהן במצב כזה (כמו חובה להתחיל ולהפיק גז) בשלוש שנים.

חברות הגז נהנו מהמצב הזה, כי בכך לכאורה סוכלה כל אפשרות שתהיה תחרות בין מאגר תמר למאגר לוויתן (כי ככל שאי אפשר להפיק במקביל משני המאגרים, לא יכולה להיות תחרות). מדוע במשך שלוש שנים לא פעלו להכריז על תגלית ולהטיל עליהן חובות להפיק גז? זאת לא ניתן לדעת, אך בכך היה עיכוב משמעותי בהפקת גז ואף אחד בממשלה לא נזעק למנוע את העיכוב.

5. טענה: "המדינה מפרה חוזה מול חברות הגז"

תשובה: לא נכון. המדינה לא הפרה שום חוזה עם חברות הגז, בין היתר כיוון שאין חוזה עמן. מה שהיה בהתחלה היו היתרים ורשיונות חיפוש ועתה מדובר בשטרי חזקה (שליטה על המאגרים והגז עליו הם נמצאים), ואין הם מעניקים כל חסינות מהוראות החוק למחזיק בהם. מה שעומד על הפרק עכשיו הוא איננו ביטול כל הסכם עם חברות הגז, אלא לאכוף עליהם את הוראות החוק שהן היו מודעות לקיומם ומחוייבים להם – אבל התעלמו מהם. לא מדובר על הפרה מצד המדינה, אלא מחדל באכיפת החוק מצד משרד התשתיות לאורך השנים.

כמו כן, משרד התשתיות הקל על יצירתו של מונופול הגז. בין היתר, בין השנים 2005-2010 ניתנו לשתי החברות (דלק ונובל אנרג'י) יותר רישיונות חיפוש מהמותר על פי חוק (מותר 12, וניתנו 22 ו-16, בהתאמה), ועל שטח יותר גדול ממה שמותר לפי חוק (לפי סעיף 17 לחוק הנפט). אף אחד לא דרש את הפחתת מספר הרישיונות, עד שהדבר עלה לתקשורת. ואז, לאחר שהציבור הפעיל לחץ, נאות משרד התשתיות להחזיר את הרישיונות העודפים, אך הוא לא ביקש את הרישיונות המאוחרים שניתנו, אלא שיקול הדעת הועבר לידי החברות. הן, סביר להניח, החזירו את אלו עם הפוטנציאל הנמוך ביותר למציאת גז. בכך, ניתן להן יתרון לא הוגן על פני כל אדם אחר שהיה מעוניין לחפש, ובכך אפשרו את יצירתו של מונופול הגז.

6. טענה: "ההתנגדות למתווה מזכירה מדינות קומוניסטיות שמשתמשות בהלאמה על מנת לנכס רכוש של מישהו שהשקיע מכספו האישי"

תשובה: לא נכון. אין שום דיבור על הלאמה, שכן הגז הטבעי הוא משאב ששייך לציבור. הוא נמצא בשטחה של מדינת ישראל ומהווה אוצר טבע של אזרחיה. הדרישה כלפי חברות הגז היא שהם יעמדו בחוקי המדינה (הם עברו לכאורה על חוק ההגבלים העסקיים) ובתנאי שטר החזקה, ושלא יפעלו כמונופול. זה נכון שלמדינה יש אחריות תורמת ב"תמרוץ" גורמים בשוק הפרטי לחפש גז טבעי, ומסיבה זו הפריטו את מערך החיפושים, הקידוחים וההפקה.

הרחבה: ההצעה של ההמונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה, איננה הלאמה. הוא מבצע את תפקידו ועומד על דרישות החוק. הגז הטבעי יישאר בידיים פרטיות, אולם במקום שיימצא ביד אחת (בידי מונופול הגז, כפי שמתקיים במצב הנוכחי) הוא עתיד להיות מפוזר בין מספר ידיים, אשר יתחרו ביניהן על נתח שוק מירבי. "חטאו" של גילה הוא שהחליט שלא להתפשר עם השותפויות במאגר "לוויתן" אשר הפרו את החוק ויצרו מונופול מוחלט בענף הגז טבעי. גילה עשה את התפקיד שהוטל עליו. הוא יישם את הוראות החוק כפי שנדרש ועמד בלחץ האיתני שהפעילו עליו שותפויות הגז ועושי דבריהן בממשלה ובכנסת.

המציאות הקיימת היום בישראל, בה כמות שנעה בין 95%-98% מעתודות הגז הטבעי מסור לידיהן של שתי חברות אשר פועלות כאחת, היא לא פחות מהזויה. לחברות הגז ידוע היטב שבשום מדינה בעולם, ובמיוחד לא בארה"ב, לא היו מאשרים להן להקים מונופול באחד השווקים האסטרטגיים ביותר למדינה. בכלל, מוסד ההגבלים העסקיים נוסד בכלל בארה"ב (במאה ה-19), אשר משמשת מודל לשיטה הקפיטליסטית (ניאו-ליברלית), מתוך ההבנה כי גם בשוק חופשי קיימים כשלי שוק שהמדינה מוכרחה לפתור על מנת לקדם תחרות אמיתית ולפעול למען הצרכנים.

שלא יהיה אפילו צל של ספק, ההשקעה של שותפויות הגז מתוגמלת לאין שיעור – מדובר בנכס שהביקוש לו אדיר וכתוצאה מכך הרווחים עליו עצומים, ולצד התשואה שהמדינה מבטיחה לשותפויות והטבות המס המשמעותיות, הגז הטבעי מהווה היום אחת ההשקעות הטובות ביותר במשק הישראלי. בכל אחד מהפתרונות שעומדות על הפרק, שותפויות הגז לא הולכות להפסיד אגורה מהכסף שהן השקיעו. שכן, אפילו במצב בו הן ייאלצו למכור החזקה שלהן באחד מהמאגרים הגדולים, הן ימכרו את נכסיהם בשווי שוק, כלומר בהתאם להוצאות שהן הוציאו ולערכו הריאלי של המאגר. לכן, "ההפסד" היחיד שעשוי להיגרם לשותפויות איננו ממשי, כלומר אינו בכסף שהן כבר הוציאו, אלא ברווחים עתידיים שהן ציפו להפיק כמונופול השולט במשק. לאור זאת, נדמה כי באיזון בין הציפיות המונופוליסטיות של השותפויות לצורך לייצר ולהגן על האינטרסים של הציבור במשאב זה, האינטרס של אזרחי המדינה גובר.

7. טענה: "לא ראוי שהמדינה תפגין כזאת חוסר ודאות הרגולטורית כלפי חברות הגז"

תשובה: החלטתו של הממונה על ההגבלים העסקיים איננה משולה למדיניות רגולטורית לא יציבה ומעורערת. במשך שנים, ידעו היטב שותפויות הגז כי עומד מעליהן ענן כבד של אי-חוקיות וכי ייתכן שבשלב מסוים יאכפו עליהן את החוק ושהדבר עלול לצמצם את רווחיהן. העובדה שרק לאחרונה ההחלטה של גילה עלתה לכותרות, אינה מעידה על כך שרק לאחרונה הוא החל לעסוק בכך. למעשה, אין דבר כזה "ודאות רגולטורית". בתחום של חיפושי גז ונפט בים, במיוחד בים העמוק, מרבית מדינות העולם המערבי משנות בתדירות גבוהה את חוקי המס שלהן, בין השאר לצורך הגדלת חלקה של המדינה בהכנסות הגז. זוהי זכותה הטבעית של המדינה מתוקף ריבונותה.

הרחבה: מזה שלוש שנים, הרשות להגבלים עסקיים נמצאת בהליכי משא ומתן עם שותפויות הגז במאגר "לוויתן" על מנת לפתור את בעיות התחרות שההחזקות במאגרים מעוררות. בהתאם לכך, בכל הדיווחים הבורסאיים של השותפויות, כלומר בדיווחים שלהם למשקיעים ובהתקשרויות העסקיות שלהן, הובהר שכל צעד עסקי של הקבוצה כפוף לאישורים הרגולטוריים הנדרשים. אי לכך, כל עוד הן המשיכו להשקיע בדלק, על אף שהיה ספק לכך שיזכו באישורים הרגולטוריים הנדרשים לפעילותה, אין סיבה לחשוש שמשקיעים לא יפעלו באותו אופן בעתיד.

שינוי מדיניות הינו סימן להתחדשות והתפתחות ובהחלט יכול להיות ראייה לכך שהמדינה פועלת בהתאם לשלטון החוק ושומרת על אינטרס הציבור. בשום מקום בעולם המערבי אין דבר כזה יציבות רגולטורית. כך למשל, בריטניה ונורווגיה נקטו מהלך דומה לאחר גלויי הגז והנפט בים הצפוני, והמשיכו ושינו את החוקים הרלוונטיים כמה פעמים ב-40 השנים האחרונות (באנגליה, מדובר בשינוי החוק פעם בשנה למשך שלושים השנים האחרונות). ברזיל עשתה זאת לנוכח תגלית הנפט הענקית מול חופיה; קנדה ביטלה בסוף 2006 את הפטור ממס שהיה על תאגידים כמו Canadian Oil Royalty Trusts, והחילה עליהם חבות מס כמו על חברות אחרות בשיעור המירבי של 31.5%; וגם אלסקה שינתה את תנאי החוזים כך שתקבל נתח גדול יותר מההכנסות.

8. טענה: "התנהלות המדינה תבריח את המשקיעים מחו"ל"

תשובה: המבנה המונופוליסטי של משק הגז הוא זה שאינו מאפשר את כניסתן של חברות חדשות. מדוע יש לצפות מחברות בינ"ל להשקיע מאמצים בכניסה לשוק ריכוזי, שכלל עתודות הגז שבו נשלטות בידי מונופול לא מפוקח? למעשה, ההיפך הוא הנכון. חברת "וודסייד" האוסטרלית נכנסה לתהליך של משא ומתן עם המדינה אחרי ההחמרה במדיניות המיסוי בלפי חברות הגז במסגרת "חוק ששינסקי".

הרחבה: איומים בדבר בריחת משקיעים מושמעים חדשות לבקרים בכל פעם שיש רפורמה שמנסה לשנות את הרגולציה בישראל באופן המשרת את האינטרסים של הציבור על חשבון טובתו האישית של בעל הון. אמירות שכאלה הושמעו בימיה של ועדת הריכוזיות, ליוו את פעילותה של ועדת בכר ובינתיים אין להם כל אחיזה במציאות. לכן, אין צורך להתרגש מהפחדות סרק.

באותה מידה שניתן לומר שמשקיעים יברחו לחו"ל, נדמה כי ניתן אף לומר שכבר היום משקיעים בורחים לנכר או לחלופין שהשקעות זרות לא מגיעות לישראל נוכח הריכוזיות הרבה המאפיינת את המשק הישראלי, שכן, כלל עתודות הגז שבו נשלטות בידי מונופול לא מפוקח. מדוע שמשקיע ירצה להיכנס לענף הנשלט על ידי שני שותפים הפועלים יחדיו, כאשר המבנה של השוק לא מעניק לו שום כלים או יכולת להתחרות מולם באופן ממשי. והמשקיעים בכל העולם לא עוזבים.

9. טענה: "עם כל הכבוד לשיקולי תחרות, שיקולי חוץ וביטחון גוברים במקרה הזה"

תשובה: לא נכון. ניתן להגן על האינטרסים של המדינה ביחסי חוץ ובטחון גם במתווה תחרותי. גם את האינטרס שלא לעכב את פיתוח מאגר "לוויתן" ניתן להשיג על ידי עמידה על קיום החובות חברות הגז במקום אינספור ויתורים כלפיהם. אין שום קשר אמיתי בין שיקולי חוץ וביטחון לבין המתווה המתגבש, למעט העובדה שסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים מאפשר לשר הכלכלה לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים, רק משיקולי "חוץ וביטחון". מכיוון שהממונה מתנגד למתווה שמציע משרד ראש הממשלה (משום שהוא משוכנע שזה לא יקדם תחרות), הדרך היחידה לעקוף את הממונה היא "להלבין" את המעקף מתוקף שיקולי חוץ וביטחון.

הרחבה: כל חברה יכולה להבטיח את שיקולי החוץ והביטחון של ישראל, אלו לא חייבים להיות דווקא קבוצת דלק או נובל אנרג'י. ניתן להבטיח שהשיקולים יישמרו, בין אם מדובר בחברות הגז הספציפיות הללו ובין אם הן אחרות או נוספות. ניתן למשל לחייב לתת תמריצים כלכליים כדי להפוך את הייצוא למדינות שכנות לכלכלי יותר וכו'.

שיקול הביטחון-חוץ המרכזי הוא להגיע להסכמה עם חברות הגז כדי שאלו ימשיכו לפתח את מאגר "לוויתן", ובכך לאפשר ייצוא לירדן, לרשות הפלסטינית ולמצרים. לגבי ירדן והרשות הפלסטינית – כמות הגז המצויה ב"תמר" מספיקה כדי לייצא גם להן. לגבי מצרים – מדובר בכלל בחברה ספרדית שפועלת במצרים אשר צפויה לייצא גם לאירופה. מעבר לזה, כאמור, לחברות אסור להימנע מפיתוח "לוויתן", שכן זה יוביל להפקעת החזקה.

כמו כן, לגבי הטיעון שצריך להזדרז ולהסדיר את שוק הגז כדי להקדים את הגז האיראני: הוא פשוט לא נכון. איראן היום היא יבואנית גז ולא פיתחה שדה גז אחד בשנים האחרונות, בעוד שמרבית השדות שלה לא מפותחים ורוב הגז שלה מוזרק בחזרה לשדות או נשרף. כאשר איראן בסופו של דבר תתחיל לייצר את הגז, מה שלא צפוי להתרחש בעשור הקרוב, היא קודם כל תנצל אותו לשימושים פנימיים, שכן כבר למעלה מ-25 שנים שהיא חותמת הסכמים על ייצוא של גז ולא נוצר מהם דבר.

10. טענה: "פיקוח על המחירים יוביל לתוצאה ההפוכה ולהתייקרות מחיר הגז"

תשובה: במבנה האחזקות המוצע במתווה אין שום סיכוי לקיומה של תחרות. לכן במצב כזה, וגם אם המתווה יוביל לתחרות מוגבלת, מתחייב פיקוח אפקטיבי על מחירי הגז במשק אשר ימנע את ניצול הכוח המונופוליסטי בקביעת מחיר מופרז לרעה, ויגן על לקוחות הגז. מחיר מונופוליסטי יפגע ברווחת משקי הבית ויפגע בכושר התחרות של המפעלים בישראל עם מתחריהם בחו"ל.

11. טענה: "בלי פיתוח מאגר "לוויתן", הגז לא יזרום לישראל"

תשובה: לא נכון. גז כבר זורם לישראל ממאגר "תמר" ואם המדינה תחייב את החברות להניח ממנו צינור נוסף – יזרום גז בכמות גדולה ומספיקה לצרכי המשק למשך שנים רבות. החשיבות של פיתוח מאגר "לוויתן" היא למען שמירה על ביטחון ועצמאות אנרגטית, וחברות הגז מחויבות על פי שטר החזקה לפתח את המאגר עד שנת 2018.

הרחבה: קודם כל, הגז כבר זורם ממאגר "תמר" ונעשה בו שימוש נרחב בישראל מזה שנתיים. שנית, הגז שיש ב"תמר" מספיק כדי לספק את כל צרכי המשק הישראלי עד לשנת 2028. בנוסף, הצורך בפיתוח דחוף של מאגר "לוויתן" הוא בעיקרו עניין של "יתירות", כלומר הרצון (הלגיטימי) שלישראל יהיו מספר מאגרים שמופקים במקביל כדי למנוע תלות במקור אחד. אם כך המצב, השאלה שצריכה להישאל דווקא היא מדוע המדינה לא פועלת להנחת צינור נוסף או צינור רחב יותר ממאגר "תמר"?

12. טענה: "מדוע נטפלים לתשובה ונובל ודורשים מהם לוותר על "לוויתן" בגלל בסה"כ הסדר כובל?"

תשובה: תיאום פעולות, דהיינו התנהלות משותפת כהסדר כובל (קרטל), איננה חוקית ואסורה על פי חוק ההגבלים העסקיים ומהווה עבירה פלילית בישראל, וכן במרבית מדינות העולם המערבי ובייחוד בארה"ב, מולדתה של נובל אנרג'י.

הרחבה: הסדר כובל הינו מקרה בו ישנו הסדר בין חברות, שותפויות או גורמים הפוגע בתחרות. לפי החוק, למרות הפגיעה בתחרות, ייתכנו מקרים בהם הסדר שכזה מקדם את טובת הציבור, ולכן ניתן להתירו לתקופה קצובה אשר תיקבע על ידי בית הדין. כלומר, נקודת המוצא היא שאסור לפעול במסגרת הסדרים כובלים, אלא אם מקבלים לכך אישור מראש מהגורם המוסמך לכך.

מתוך כך עולה שברגע שתשובה נכנס להסכם שותפות עם רציו מבלי לקבל אישור מהממונה להגבלים עסקיים, הוא עשה מעשה המנוגד לחוק. ברגע שגם נובל אנרג'י נכנסו לסיפור, ההסדר הכובל נעשה חמור פי כמה.

אפילו אם נניח שלו היו מבקשים מראש אישור, בהתאם לדרישת החוק, הגיוני שהיו נותנים להם אישור לפעולה מתואמת בשלב החיפוש של הגז (בגלל הסיכונים הרבים ששותפויות הגז לוקחות על עצמן), אז על פניו ברגע שהם הכריזו על תגלית (כלומר גילו מספיק גז בקידוחים) בדצמבר 2010, הם כבר עברו לשלב הקידוח ובשלב הזה – כפי שדרשו מהם אף במאגר תמר – הם חייבים היו לבקש אישור לפעולה המשותפת במאגר לויתן. אבל הם לא עשו אפילו את המינימום הזה. לכן, נראה שמדובר בהסדר כובל שיש למצות עימו את מלוא חומרת הדין.

13. טענה: "הגז הוא קניין של חברות הגז"

תשובה: לא נכון. הגז לא שייך לחברות הגז, ואלו אפילו לא טוענות שהוא שייך להם. לחברות הגז ניתן זיכיון שמתיר להן לנצל ולמכור את הגז, אולם המאגרים ובוודאי שלא הגז, אינם שייכים להם. 

הרחבה: לפחות לגבי מאגר "תמר", ניתן לומר ללא צל של ספק שהוא ניתן לתשובה על מגש של כסף. היה ידוע למומחים הגיאולוגיים עוד לפני שתשובה ונובל אנרג'י נכנסו לתמונה שישנם סיכויים מאוד מאוד גבוהים למציאת גז, סיכויים שהם חלומם הרטוב של כל מחפש גז/נפט. ההשקעה הכספית והזמן שהם השקיעו הוא נמוך ביותר. יש להתרחק מהאגדות שהחיפושים היו כרוכים בסיכון משמעותי. ובכל מקרה, ברור שחברות הגז לאו לקח את הסיכון "הרגיל" ששחקן שמקבל רישיון לחיפוש נוטל על עצמו.

ויובהר, שמעבר לצורך לדאוג לאינטרס של ציבור אזרחי המדינה במשאב זה, יש אף יש לראות במשאב הגז, אשר הינו משאב מתכלה, כחלון הזדמנויות לפיתוח משק אנרגיה בר קיימא באופן שיאפשר לדורות הבאים ליהנות ממקורות אנרגיה זמינים ולהתמודד עם הזיהום האוויר שהותרנו להם. לפיכך, המאבק על פירוק מונופול הגז הטבעי איננו רלוונטי רק לשיפור מחירי הגז הנוכחיים ובהתאמה להפחתת יוקר המחיה המצוי היום בישראל, אלא אף מהווה ביטוי לאחריות שלנו כלפי דור העתיד.

14. טענה: "המדינה שותפה ב-60% מרווחי חברות הגז"

תשובה: סוגיית מיסוי רווחי הגז מהווה את אבן היסוד של תהליך הסדרת משק הגז. בכל הנוגע לסוגיית ייצוא הגז הרי שהרווח היחיד של הציבור בישראל, לו שייך משאב הגז – הוא רווח המיסוי. כלומר, סוגיית מיסוי ייצוא הגז טומנת בחובה את מלוא פוטנציאל ההנאה שיש לציבור ממשאב טבע ייחודי זה. לפיכך, כל ליקוי, כשל או פרצה במנגנון מיסוי זה משמע – ביטול הרווח היחיד של הציבור ממשאב הטבע השייך לו ומיוצא מחוץ לגבולות הארץ.

הרחבה: בכל הנוגע לסוגיות השונות העולות ביחס לשאלת הספקת ושימוש הגז בשוק המקומי – הרי שלציבור רווח כפול – הן מהשימוש המקומי שנעשה בגז המוביל להורדת עלויות האנרגיה והוזלת מחירים בהתאם והן מהרווחים שהוא מקבל מתשלומי המס בגין מכירתו לשוק המקומי. ההסדר הקבוע במתווה המוצע אינו מספק את המענה הדרוש לקביעת כללי מיסוי, ואף נותן בידי חברות הגז הטבות המאפשרות להן לדחות את מועד תחילת גביית היטל רווחי הגז הקבוע בחוק. גרוע מכך, ההסדרים המוצעים אף עלולים להקטין את היקף סך ההיטל שייגבה.

בהשוואה בין הצעת החוק הקודמת לבין הסדרת נושא מיסוי היצוא במסגרת המתווה, חסרים חלקים חשובים ומהותיים שהופיעו בהצעת החוק. למעשה, נערך שינוי מהותי של המתודה של חישוב המס שהותוותה בהצעת החוק, מה שמעיד על כך כי מי שמכתיב וקובע את חוקי מיסוי היצוא בישראל, הלכה למעשה, הן לא אחרות מאשר חברות הגז.

15. טענה: "חשוב לייצא את הגז כבר עכשיו כדי שהמדינה תתחיל לראות רווחים"

תשובה: השינויים המוצעים במתווה בעניין ייצוא הגז מעמידים את מדינת ישראל בסכנה אמיתית בפני אי אספקת גז טבעי והותרת המדינה ללא אנרגיה מספקת. השינויים במתווה נוגסים במסקנות "ועדת צמח" (הועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל), על "הישגיה" הגנה המדינה בחירוף נפש במסגרת בג"ץ הייצוא. אנו חוזים כאן בנגיסות במעט הבטוחות שההחלטה הצליחה להביא למשק הישראלי – ולביטולן למעשה.

16. טענה: "אין זה ראוי כי הממונה להגבלים עסקיים יחזור בו מהחוזה שחתם עם תשובה ונובל אנרג'י"

תשובה: יש להבהיר כי הצעד של גילה, לא פגע בשום חוזה, הסכם או מסמך מחייב. מדובר בטיוטה לעסקת טיעון (טיוטת "צו מוסכם"), אשר גובשה עקב אותה עבירה פלילית של הסדר כובל אשר מיוחסת לשותפויות במאגר 'לויתן'. כעת, כדי לתת לעסקת טיעון כזו תוקף חוקי, חייבים להגיש אותו לבית משפט (בית הדין להגבלים עסקיים), שהוא אמור לאשר אותו. רק שלפני שמגישים לבית הדין, חייבים לפרסם את הטיוטה לציבור ולתת לציבור להגיב. זה ההליך שנקבע בחוק וזה מה שנעשה.

הרחבה: העניין היחיד הוא שלשם שינוי, הפעם המדינה קיבלה תגובות מגורמים שונים, ביניהם התנועה לאיכות השלטון, והגיעה למסקנה שעסקת הטיעון הזו לא טובה והיא לא תקדם את התחרות בשום צורה. לאור זאת, הממונה החליט שלא להגיש את עסקת הטיעון לאישור, אלא להפעיל את מלוא הכוח והסמכויות המוקנות לו לפי חוק, ולפעול בהליך דומה לזה של הגשת כתב אישום רגיל במקום פשרה.

בכל מקרה, חשוב להבהיר, שאף אם גילה היה מגיש את הצו המוסכם לבית הדין, אין שום ערובה לכך שבית הדין היה מאשר אותו. כלומר, ישנה אפשרות לא קטנה שבשלב בית הדין ההסכם פשרה היה נפסל ואז היינו עומדים באותה הנקודה בה אנו מצויים היום.

לבסוף, יש להוסיף, כי לשותפות אין להלין אלא על עצמן; אילו היו פועלות כדין ומבקשות אישור מראש לפעול כהסדר כובל, ייתכן שהן היו מקבלות אישור, לפחות לחלק מהפעולות המתואמות שלהן ואז ההפרה שלהן את הדין לא היתה כה חמורה. מכיוון שהן אילו שלקחו את החוק לידיים, האחריות לסנקציה שמוטלת עליהן כיום, מיוחסת אך ורק אליהן.

17. טענה: "מה קרה שהממונה להגבלים עסקיים לא פעל במשך שלוש שנים ורק עכשיו נזכר?"

תשובה: לא הממונה הוא שגרר את רגליו, אלא שותפויות הגז הן שפעלו ללא לאות לעכב את התהליך. הממונה דווקא כן פעל. הוא ניהל משא ומתן עם חברות הגז למשך 3 שנים, קיים דיון ציבורי בנושא, ולאחר שקיבל את הערות הציבור בנוגא למתווה, אשר בעקבותן הבין כי אין הוא מקדם תחרות אמיתית, הממונה שינה את המתווה. למעשה, העיכוב שיחק לידיו של המונופול, אשר בינתיים החלו להפיק גז מ"תמר" בלבד. ככל שיהיה פרק זמן ארוך יותר שאין חפיפה בין "תמר" ל"לוויתן" (כלומר, ככל שפרק הזמן ששניהם מפיקים גז במקביל הוא קצר יותר), ככה המונופול מרוויח. מדוע? משום שכך חיי המונופול ארוכים יותר. בהתחלה מסיימים את כל הגז ב"תמר" ובשלב הזה "תמר" הוא מונופול, ואז עוברים להשתמש בגז של "לוויתן", אשר בתורו פועל כמונופול.

כראייה לכך ששותפויות הגז הן שעיכבו את הפרויקט, ניתן להביא את העובדה שהמשא ומתן על הצו המוסכם התנהל במשך מספר שנים ואף את העובדה שהיו אלה דווקא תשובה ונובל אנרג'י שחיכו את כל הזמן מדצמבר 2010 ועד אמצע 2013 על מנת להגיש בקשה שתכיר במאגר הגז כתגלית, הכרה שמאפשרת הפקת גז טבעי. עיכוב אשר זכה לתמיכת וסיוע משרד התשתיות, אשר באופן לא מפתיע, הוא הגורם הממשלתי אשר התנגד בחריפות להחלטתו של גילה.

18. טענה: "רגולציה לא יכולה לקבל החלטות לפי הלך רוח פופוליסטי"

תשובה: נכון מאוד, אך בין החלטתה של הרשות לאינטרסים פופוליסטים אין דבר וחצי דבר. כראייה לכך מספיק לקרוא את העיתונות היומיומית מאז הצהרתו של הממונה, המגנה את החלטתו ומוצאת כל דרך אפשרית להשמיץ אותה. בניגוד לסיסמאות המושמעות לטובת בעלי ההון, דווקא עמדתו של גילה מגובה בעובדות ומקדמת ברצינות את האינטרס הציבורי.

הרחבה: מזה מספר שנים הרשות להגבלים עסקיים מצויה בנקודה של "להיות או לחדול" – האם היא מגשימה את יעודה כמגנה על התחרות ועל המשק הישראלי או שמא נכשלת היא במבחנה, אולי המבחן החשוב ביותר בתולדותיה. תגובתה של הרשות היא אחד מהצעדים המשמעותיים ביותר למשק הישראלי, לחוסנה של מדינת ישראל ולאיכות חיי תושביה.

19. טענה: "כיצד ההחלטה של הממונה עשויה לשפר את התחרות במשק גז טבעי?"

תשובה: הממונה על ההגבלים העסקיים שקל להגיע לטיוטת צו מוסכם (מעין "עסקת טיעון"), כדי לאפשר לגז להגיע כמה שיותר מהר. עקב כך, הוא היה מוכן שתשובה ונובל אנרג'י יחזיקו בשני המאגרים הגדולים, שמהווים יחד יותר מ-90% מהגז במדינה, אבל ימכרו שני מאגרים קטנים ("כריש" ו"תנין", שמהווים כ-5% מהגז בישראל, שניהם ביחד). אולם, לאחר התנגדויות רבות שהוגשו לצו המוסכם ולאור הלחץ הציבורי הרב שהופעל בנושא, הבין הממונה שהצו המוסכם לא באמת יצור תחרות משום שהלכה למעשה, הוא משמר מצב בו מונופול אימתני שולט לחלוטין בענף זה ובהתאמה בכל המשק הישראלי. אמנם, אם הממונה יחליט להורות לתשובה לבחור בין המאגרים – "תמר" או "לוויתן", יווצר דואופול שזה גם לא מצב אידיאלי לתחרות, אבל ברור שזה עדיף מהמונופול הנוכחי.

הרחבה: מעבר לחשיבות פירוק המונופול ליצירת תחרות אשר תביא להוזלת מחירי הגז ובהתאמה להורדת יוקר המחיה, פירוק מונופול הגז הכרחי אף כדי למנוע שליטת קבוצה קטנה של גורמים פרטיים באינטרס ציבורי כה חיוני, מרכזי ורחב השפעה, שליטה אשר עשויה להוות כלי להפעלת לחץ אמיתי על ממשלת ישראל ועל מקבלי ההחלטות במגוון רחב של תחומים באופן הנוגד את אינטרס הציבור.

---

*בניסוח מסמך זה סייע אמנון פורטוגלי, מרכז חזן במכון ון-ליר.

**לקריאה נוספת על עמדת התנועה בנושא הגז, לחצו כאן.