קודם תשלמו, אחר כך נדבר על זה

מאת: אריאל אוסרן, בלוג איכות השלטון

שוב זה קורה. שוב יש "עדכון אוטומטי" לשכרם החודשי של חברי וחברות הכנסת, אשר צפוי לעלות מ-40,029 שקל ברוטו בחודש, כפי שהוא כיום, ל-41,127 שקל ברוטו בחודש (עדכון שכר של 1,098 שקל, לאחר ניכוי תוספת יוקר משיעור העדכון). וגם הפעם – אין לנו מה לעשות. כי ככה זה כשהחתול שומר על השמנת והח"כים מתנגדים בעקביות לוותר על הסמכות לקבוע את שכרם בעצמם. ולמה שהם ירצו על הזכות הזו? זה נשמע כמו סידור לא רע בכלל, לקבוע לעצמך את השכר. 

מאז שנת 2000, שכרם של ראש הממשלה והשרים מוצמד למדד המחירים לצרכן. זאת לעומת שכרם של הח"כים (יחד עם נשיא המדינה והשופטים) שמוצמד לשכר הממוצע במשק, ומתעדכן באופן אוטומטי  מתעדכן אוטומטית מדי שנה בחודש ינואר בשיעור גבוה יותר משל ראש הממשלה והשרים, שכן מדד השכר עולה בקצב גבוה יותר ממד המחירים לצרכן. כמו כן, שכר הח"כים גבוה פי 3.7 מהשכר הממוצע, כך שישראל היא המדינה שבה שכר חברי הפרלמנט הוא הגבוה בעולם לעומת השכר הממוצע.

על פניו נדמה שהצמדה לשכר הממוצע יותר הוגן מהצמדה למדד המחירים, והאמת שזה גם נשמע מעודד שהשכר הממוצע עולה בקצב גבוה יותר ממדד המחירים. אלא שבפועל, הנתון הזה של השכר הממוצע קצת חסר תוחלת. על פי נתונים עדכניים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר החודשי הממוצע במשק עומד על 9,877 ש"ח.

רוב הסיכויים הם שאם אתם קוראים שורות אלה, אתם כנראה מרוויחים פחות מהמספר הזה. אז איך זה קורה? ובכן, צריך להיזהר מהסתמכות על ממוצעים. קחו למשל את הדוגמה שח"כ שלי יחימוביץ' מציגה בפוסט שלה בפייסבוק בנושא: "בכלל ממוצעים הם מאוד שקריים. אם תשעה אנשים מרוויחים 5,000 ש"ח לחודש והעשירי מרוויח 3.6 מליון ש"ח (כמו ניר גלעד בכי"ל) – הממוצע שלהם יהיה 364,500 ש"ח לאדם. משקף משהו? לא".

בניגוד לשכר הממוצע במשק, השכר החציוני (השכר שמחצית מהעובדים משתכרים יותר ממנו ומחציתם פחות ממנו) משמש אומדן הרבה יותר מדויק לרמת השכר במשק. על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, השכר החציוני לשכירים נמוך ב-37% מהשכר הממוצע ועומד על 6,249 ש"ח, ולעצמאיים הוא 4,750. כך, בשעה ששכר הח"כים גבוה פי 3.7 מהשכר הממוצע במשק, הוא גבוה פי 6.6 מהשכר החציוני לשכירים ופי 8.6 (!) מהשכר הממוצע לעצמאיים. עכשיו כבר יותר קל לכם להזדהות.

אבל עם כמה שזה מעצבן, הסוגייה היא לא ששכר הח"כים גבוה מאוד ביחס לשכר הממוצע או החציוני, גם ביחס למדינות אחרות. הסוגייה היא אפילו לא שמספר ימי העבודה של הח"כים נמוך ממחצית ימי העבודה השנתיים במשק ועומד על כ-100 ימים בשנה (41 שעות בממוצע בשבוע). הבעיה היא שהח"כים יודעים טוב מאוד ואף מודים בכך שלא ייתכן שהם יהיו אחראים לקביעת שכרם, אבל עדיין לא עושים כלום על מנת לשנות את זה.

מזה שנתיים פועלת התנועה לשנות את המציאות ההזויה שבה חברי הכנסת קובעים לעצמם את רמת שכרם. ביולי 2015 החליטה וועדת הכנסת לדון בהמלצות הוועדה הציבורית לקביעת שכר הח"כים שהמליצה להצמיד את שכרם של הח"כים למדד המחירים לצרכן. אולם בסופו של דבר סירבה וועדת הכנסת להצמיד את שכרם למדד כל עוד וועדת הכספים (המופקדת על שכרם של הנשיא והשופטים) אינה מצמידה את שכרם של הנשיא והשופטים למדד. ובוועדת הכספים התנגדו להצמיד את שכרם של הנשיא והשופטים למדד כל עוד לא יוצמד אליו שכר הח"כים. אתם מבינים מה קורה פה? הח"כים נמנעים משינוי מהותי רק כדי לא לצאת פראיירים.

קשה שלא להיזכר במקרה של ההוצאות הגבוהות בבית ראש הממשלה שתפסה את הכותרות לקראת הבחירות האחרונות. לאחר שהתפרסם דו"ח נוקב של מבקר המדינה על הוצאות מעונות ראש הממשלה, מקרוביו של ראש הממשלה כיתתו את רגליהם בין אולפני הטלוויזיה וטענו בתוקף שלא ניתן לבקר את הוצאות מעונות ראש הממשלה כל עוד לא מבקרים גם את הוצאות בית הנשיא.

אז זהו שלא. טיעונים מסוג זה מסתמכים על היגיון פסול שאינו מיישב את הדעת בדבר מחוייבותם של הח"כים לשמש דוגמה אישית ולפעול לטובת האינטרס הציבורי. קחו למשל את דבריו של שר התיירות, יריב לוין, בהם הוא מסביר מעל במת הכנסת מדוע יש להתנגד להצעת החוק של יעל גרמן שביקש להעביר את הסמכות לקביעת השכר לוועדה ציבורית: "בדמוקרטיה יש רשות מבצעת, מחוקקת ושופטת. הרשויות האלה במשטר דמוקרטי צריכות להיות שוות מעמד ומאזנות זו את זו. נכון שהדברים יבואו לידי ביטוי בכל קשת הנושאים. ועדת השרים התנגדה להצעת החוק הזו כי היא נוגעת למארג היחסים של שלושת הרשויות ומה שמציעה גרמן היא מלאכה פופוליסטית וקלה ל'טפל' בשכרם של חברי הכנסת. הגיע הזמן שיהיה שוויון בשכר של שלושת רשויות השלטון".

השר לוין צודק. אכן צריך להיות יחס שווה בין רשויות השלטון. כלומר, לאו דווקא שהשכר שווה, אבל צריך שיהיה יחס שווה ואופן זהה לקביעת השכר של הבכירים.

השר לוין מודה בכך שיש מחדל באופן קביעת השכר של הח"כים, אך מחשש לפראייריות, הוא מתנגד להיות הראשון שמאשר את שינוי שכרו. כלומר, לדעתו של לוין וכל שאר המתנגדים לשינוי, זה הכל או כלום. או שהכל משתנה בו זמנית, או ששום דבר לא משתנה. ועם האופן שבו תהליכים מתבצעים בממשלה ובכנסת הנוכחית, אסור לנו לצפות מנבחרינו שיקבלו את ההחלטה הראויה.