השריף בחצר האחורית

מאת: עו"ד תומר נאור, מנהל המחלקה לליטיגציה, התנועה לאיכות השלטון

כמה מכם קמו הבוקר בתחושה המרגיזה של "בסרט הזה כבר היינו"? שוב פעם, ראש רשות מקומית מובל להארכת מעצר, עוד כתב אישום מוגש נגד ראש עיר אחר, עוד פעם מחלת השחיתות ברשויות המקומיות מרימה את ראשה המכוער. 

אז איך זה שכעניין שבשגרה, מתנהלות במקביל חקירות נגד עשרות ראשי רשויות, מוגשים כתבי אישום וראשי ערים נשלחים אחת לכמה חודשים לתקופות מאסר ממושכות? נכון, מפתה מאוד להאשים רק את ראשי הרשויות, אבל אם נבחן את הדברים לעמקם, נגלה שגם השיטה בישראל לא בדיוק הופכת את השחיתות ברשות המקומית לקשה מדי – ופעמים רבות אפילו דוחפת ראשי רשויות למקומות שמהם מגיעים לחדרי החקירות.

רשימה (חלקית בלבד) של ראשי רשויות שנחשדו או הואשמו בשחיתות

לאן נעלמו שומרי הסף?

הרשות המקומית בישראל הפכה כבר מזמן לחצר האחורית של המדינה. חצר אחורית מוזנחת, רחוקה מעינו של הציבור, שלא באמת מתעניין בדברים שקורים מחוץ לערים הגדולות – כל עוד לא מדובר בעוד סיפור מעצר. היא גם רחוקה מסיקור תקשורתי בכלי התקשורת המרכזיים ונטולת כל פיקוח אפקטיבי על ידי הרגולטור שאמור לפקח עליה – משרד הפנים.

אל תוך הוואקום הזה נכנס אדם אחד – נקרא לו "השריף”. אותו שריף מרכז בידיו כח ועוצמה שאין להם אח ורע בשום מערכת שלטונית אחרת בישראל. האדם הזה הוא ראש העיר, וזה בעצם המפתח כדי להבין מדוע ראשי ערים נופלים פעם אחר פעם ברשת שהם למעשה טווים לעצמם.

במדינת ישראל, ראש הרשות המקומית הוא היחיד שנבחר בבחירות ישירות והוא יכול לכהןמ בתפקיד עד יום מותו, זאת משום שאין כל הגבלת משך כהונה או מספר קדנציות. כפועל יוצא מכך, לא מעט ראשי רשויות עוסקים בביצור שלטונם, ובאמת, בנוף המקומי שלנו יש ראשי ערים שכבר חצו את חגיגות 30 השנים בתפקיד, תוך שהם דואגים לחיסול והחלשה של גורמי הבקרה והפיקוח.

האם לכל רשות מקומית יש בעצם "הולילנד" משלה?

איכשהו, הלחצים כמעט תמיד מובילים לפלילים

כל תלמיד בכיתה יב' בדרך לבגרות באזרחות יודע להסביר על חשיבותם של מנגנוני הפרדת הרשויות, הבקרה והפיקוח – האיזונים והבלמים. ובכן, אלו כמעט ולא קיימים בשלטון המקומי. בהעדר רגולטור אפקטיבי, מוטלת משימת הפיקוח על כתפיהם הצרות של שומרי הסף ברשות: מבקר הפנים, היועץ המשפטי והגזבר. אלה כפופים לראש העיר, מתמנים על ידו ולומדים מהר מאוד שכדאי ליישר איתו קו – או שיימצאו עצמם בחוץ במקרה הטוב או נרדפים ומוחלשים במקרה הרע. ובאמת, ברבות השנים למדנו שקיים קשר ישיר בין שומרי סף חלשים או לא קיימים לבין ראש עיר מושחת.

נשארנו עם התקשורת. בעוד התקשורת הארצית מתעלמת פעמים רבות מתמרורי האזהרה עד שמגיע המעצר, התקשורת המקומית הופכת במקרים רבים לביטאון של ראש העיר, שמשתמש בכוחו כדי לחזק מקומון שתומך בו, בין היתר על ידי הסטת תקציבי פרסום או בהחלשת מקומון שיוצא נגדו – על ידי חרם מודעות או חרם כללי של כתביו.

וכך, מנהל השריף בשקט את ענייני העיירה. בהעדר פיקוח וביקורת אפקטיביים על החלטותיו ומעשיו, והרחק מעינו של הציבור בישראל, לראש הרשות כח עצום. הוא יכול למנות מינויים פסולים של עובדים ברשות בהם מקורבים או אנשים שסייעו לו להבחר. הוא גם יכול להפנות מכרזי רכש לחבריו ולאנשי שלומו, הוא יכול להפעיל את כובד משקלו בוועדות לתכנון ולבנייה ולהיות פעמים רבות היד שחותמת על פרויקט בנייה עתיר ממון, מה שפותח את הפתח לא פעם לבעלי עניין להפעיל לחצים על ראש העיר (ועל חברי מועצה נוספים), לחצים שכבר למדנו – גולשים לא פעם אל התחום הפלילי.

המפתח טמון בכח חסר הפרופורציות וחסר הפיקוח שנתון בידיו של ראש הרשות. והכח, כפי שכבר למדנו, הוא משחית.