חברי וחברות התנועה לאיכות השלטון, חברי ועדת מנהל של התנועה ושל המכללה, חברי הנהלה וחברי צוות של התנועה ושל המכללה חברי נשיאות, אבירות ואבירים אורחים, ערב טוב מכובדי, נרגש אני היום ביום חגנו.
נרגש הן מעצם המעמד המיוחד המסכם תקופה – הגם שהשנה לאור צוק העיתים הוא לא בקיסריה, הן כיוון שזהו סיכום תקופה בחייה של התנועה וסיכום תקופה בחיי אני – למעשה כמחצית מחיי ובפועל כל חיי הבוגרים, והן נוכח העובדה כי למרות חלוף השנים אנחנו עדיין רלוונטיים יותר מתמיד. אנחנו מתחדשים, אנחנו מתקפים את החזון, ואנחנו שועטים להקים בזמן הקרוב, בנוסף לתנועה לאיכות השלטון ולמכללה לאיכות השלטון גם את המכון לאיכות השלטון.
מורי ורבי הנשיא בדימוס, כבוד השופט אהרון ברק נוהג היה לכתוב בתחילת פסקי דין ארוכים שכתב כי: "זמן קצר היה בידו ולכן נאלץ להאריך בכתיבתו", אתלה הערב בעץ ענק זה ואקדים לומר ואתנצל מראש, כי אאריך מעט בדברי בערב זה, בעיקר בגלל המעמד המיוחד, ועל כך עמכם הסליחה.
הנה, הפלא ופלא, חלפו עברו להן ביעף עשרים וחמש שנה, וחוגגים אנו השנה, מלבד את יום איכות השלטון ומלבד את יום ההולדת, חוגגים אנו גם חצי יובל להיווסדנו. בהחלט אירוע מכונן, הן של התנועה והן של החברה האזרחית.
לו היו אומרים לי לפני עשרים וחמש שנה, באותו יום חורף ירושלמי מר ונמהר, כי הפגנת היחיד אליה יצאתי בגפי, אל מול בית הנשיא בירושלים, למחות כנגד "התרגיל המסריח" – שאגב הייתה ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי, קל וחומר הראשונה אותה ארגנתי – תהיה כל כך מוצלחת וכל כך ארוכה, רוב הסיכויים, שהייתי נשאר בבית. ואם הייתי נשאר בבית, הייתי נשאר במשרד עוה"ד בו התמחתי, ואם הייתי נשאר באותו משרד, הייתי נוסע לארה"ב לעשות דוקטורט במשפטים, ולו הייתי נוסע לארה"ב, חיי היו יותר שלווים, חיי היו יותר נוחים ויותר שקטים, וחשוב מכך, חייהם של הרבה אנשים בארץ, היו חיים, איך לומר?? הרבה יותר, אבל ממש הרבה יותר, מאושרים ומעושרים. אבל כידוע לכם גבירותי ורבותי, לגורל יש תוכניות משלו, ולכן אנחנו כאן הערב.
עו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון
עשרים וחמש שנה רבותי, זהו כאמור פרק זמן ארוך בכל אמת מידה ובכל פרמטר. זה פרק זמן ארוך בכלל בחייו של אדם, זה פרק זמן ארוך מאוד כאשר מדובר בחייו של ארגון, ולמעשה זהו 2 בבחינת "נס רפואי", כאשר המדובר בארגון השייך למגזר השלישי, שתוחלת החיים הממוצעת שלו היא שנתיים שלוש.
איזיק ניוטון, שאחז בגישה האובייקטיבית, ראה בזמן מימד מציאותי מוחלט, משמע שהזמן הוא תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט, חד חד ערכי, הקיים בפועל מעצם קיומה של המציאות. לעומתו, פרופ' ליבניץ שאחז בגישה הסובייקטיבית לגבי הזמן, טען שהזמן הוא היכולת להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו, גישה אשר למעשה מבטלת את הזמן כמושג מוחלט. לדידינו, בתנועה לאיכות השלטון, חוויית הזמן היא וגם, גם אובייקטיבית וגם סובייקטיבית, גם מבית מדרשו של ניוטון וגם מבית מדרשו של ליבניץ. ניוטונית, כי 24/7, במשך עשרים וחמש שנה, שהם 5,279 יום ולילה, עמדנו שעה שעה, דקה דקה, על המשמר, ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לא עצמנו עין, לא נרדמנו, לא החשנו ולא נדמנו.
נהפוך הוא. נאבקנו, נלחמנו, הסתערנו, שינסנו מותן, פעמים נצחנו, ופעמים אחרות כדרכו של עולם הפסדנו. אבל לעולם, לעולם לא ויתרנו, לעולם לא נכנענו, לעולם לא הפסקנו לחלום על מדינה יהודית ודמוקרטית, המקדשת את שלטון החוק, השקיפות, המנהל התקין, ההגינות, היושרה וניקיון הכפיים. לעולם לא חדלנו לדרוש מנהיגות ראויה, ממלכתית, צנועה והגונה, המשמשת מודל לחיקוי ומהווה דוגמא אישית, בבחינת "ממני תראו וכן תעשו". על זה ועל אותו משקל, אמר סר וינסטון צ'רציל כי:" כל הדברים הגדולים הם פשוטים במהותם, ורבים מהם ניתנים לביטוי במילה אחת, חופש, צדק, כבוד, חובה, רחמים ותקווה". נכונים הדברים שבעתיים גם בענייננו.
ליבניצית, מפני שמעבר לעובדה שהשנים האלו והזמן הזה, היו מבחינתנו הנצח בהתגלמותו. גם למדנו בזמן הזה, לחוות את השינויים הן בהוויה היום יומית במדינת ישראל והן בתודעה הלאומית במדינת ישראל, שינויים שלתנועה במהלך השנים חלק גדול בהן, ולכן החלטתי למקד בהן את דברי. השינוי הראשון הוא שינוי תודעתי הקשור למודעות הנרכשת של החברה הישראלית לעובדה, שהחברה הישראלית, היא חברה חולה, חברה שמארה קשה בדמות השחיתות פשתה באברי גופה, ומאיימת עליה להרקיבה ולכלותה.
להזכיר, בתחילת דרכה של התנועה, הייתה הכחשה מוחלטת לקיומה של תופעה זו. לחברה בישראל קשה היה להכיר בה ובעצם קיומה, ולכן רבים ראו בנו רואי שחורות, גוזמאים, רואי צל הרים כהרים. יש כאלה שהרחיקו לכת וקראו לנו טהרנים, צדקנים, חברי כנופיית שלטון החוק ובעצם מה לא. היו אותם אלה אשר הוסיפו ואמרו: "בסך הכול המדובר בעשב שוטה פה, עשב שוטה שם, אה ותו לא!". ואט אט במעלה ההר, כאשר התאים הסרטניים של המארה הקשה החלו להתפשט בגוף האומה, וכאשר בזכות האספקלריה שהתנועה העמידה – באמצעות פעילות משפטית ופעילות מחאתית ענפה – נשקפה ונגלתה מציאות כעורה עד 3 מאוד.
מציאות שבה נשיא המדינה לשעבר מבלה מאחורי סורג ובריח, שראש ממשלה לשעבר מורשע באין ספור פרשיות וממתין להחלטה בערעורו, כשבה בעת עוד שלושה ראשי ממשלה נחקרים ביח"א, מציאות שבה שר פנים, שר אוצר, שר עבודה ורווחה, שר דתות, שני שרי משפטים, שר מדע, ושר לאיכות סביבה מורשעים ונשלחים לבושתנו לכלא, מציאות שבה שר בטחון ומועמד לנשיאות לשעבר, ממתין לתחילת משפטו, ששר תיירות וסגנית שר פנים ממתינים גם הם לתחילת משפטם, מציאות שבה אין ספור חברי כנסת, ראשי ערים ופרנסי ציבור בכל הדרגות, מורשעים חדשות לבקרים ומורחקים מהעדה, מציאות שבה שלושה מפכ"לים ואין ספור ניצבים נחקרים ומודחים מתפקידם, כשרמטכ"ל לשעבר ממתין להחלטה באם להגיש נגדו כתב אישום.
כאשר כל אלה קורים, גברותי ורבותי, ובנוסף, מאחר וקצרה היריעה מלהמשיך ולפרט את מימדי התופעה, נזכיר רק בהבל פה, את אותם אנשי עסקים וטייקונים מהמגזר השני שגם הם חלק מתופעה סופנית זו. כשכל זה נחשף, וכשכל זה הופך למסה בלתי נתפשת ובלתי נסבלת, ההכרה והמודעות הלאומית, באיחור של רבות בשנים, מתחילות לחלחל ולהפנים שהמדובר במארה מפושטת, מתחילות להבין שהשחיתות היא סרטן בגוף האומה, סרטן המהווה איום קיומי אסטרטגי על עצם עתידו של הבית השלישי, ההכרה והמודעות הלאומית קולטים לפתע, שקשרי הון-שלטון-עיתון הם מופע של תאים סרטניים מזן אלים במיוחד. ולאחרונה, ממש לאחרונה, ההכרה והמציאות הלאומית קולטים שהריכוזיות ושמהמונופולים, אשר מונעים באמצעות נכסי הציבור, הן למעשה מופעים של מגה-שחיתות, ושהן למעשה האופל בהתגלמותו.
מכובדיי, אף איום בטחוני, בין אם המדובר באיראן ובין אם המדובר בעימות בטחוני-מדיני אחר לא יכריעו את עם ישראל. גם אף איום כללי ו/או אף מפולת כלכלית לא יכריעו את העם היושב בציון. האיום האחד והיחיד שעלול להביא לחורבן הבית השלישי הוא האיום הנובע מהשחיקה והבלייה הנורמטיביות, מהרקב שעולה, המפורר והמבאיש את התשתית והמצע הערכי, עליו מונחים ושעונים אדניו של הבית השלישי. מי שמישיר עיניו לנוכח פני ההיסטוריה, מזהה על נקלה, כי הגדולות שבאימפריות, בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, קרסו כאשר השחיתות הרקיבה וגרמה לקריסתה של הסולידריות החברתית.
החדשות הרעות מכובדי, הן שגם אנחנו חולים במחלה קשה וכרונית זו, בנוסף החדשות היותר רעות הן שלאחרונה גידולי השחיתות הם לא חד תאיים כפי שהורגלנו אלא רב-תאיים: בכל פרשה שנחשפת לאחרונה, בין אם המדובר בפרשת הולילנד, ובין אם המדובר בפרשת עיריית רמת גן ובפרשת פאינה קירשנבאום ובפרשת מע"צ, אנו עדים לכך כי עשרות רבות של אנשים מעורבים, משמע שחיתות מאורגנת, משמע שחיתות מתועשת. מאידך גיסא, החדשות הטובות הן שסוף סוף, כולנו מכירים בעובדה שהמארה קשה ומפושטת, רובנו מבין, שהעם הנבחר, זקוק לחיטוי ולניקוי מעמיקים ויסודיים ולהרבה כימותרפיה והקרנות בכדי להבריא.
ההכרה והפסקת ההכחשה שאנו בתנועה עדים להם במהלך הזמן והשנים, הם המקור לאופטימיות שלנו שבסוף ננצח, הם המקור לתקווה שבסופו של יום נבריא, ושתהליך הבראה זה רק יחזק אותנו כחברה. השינוי השני, שעליו אומר כמה מילים הוא ההרתעה הציבורית שהתנועה הצליחה לייצר במהלך השנים. סוג של עוצמה אזרחית, שרבים פקפקו שבכלל ניתן לבצע סוג של מהלך תודעתי הרתעתי שכזה, שרבים לא האמינו כלל כי אזרח קטן וחסר ישע, או קומץ אזרחים, מסוגלים לעמוד אל מול הפיל השלטוני הזה, עירום ועריה, להשיר אליו את מבטו ולהיות יכול לו. מדע בדיוני.
לפני כעשרים וחמש שנה, כששבתנו רעב לאחר ה"תרגיל המסריח" ודרשנו לשנות את שיטת הממשל במדינת ישראל, חלפה שיירת ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר, על פני השובתים, והוא הפטיר והתריס כנגדנו, ואני מצטט: "הכלבים ינבחו והשיירה תעבור". לשמחתי לא חלפו מספר שבועות, עד שניצחנו בבג"צ הראשון שהגשנו, בו הוחלט באופן תקדימי, כי ההסכמים הקואליציוניים יחשפו לעיני הציבור ויונחו על שולחן הכנסת קודם לכינון הממשלה. החלטה שהביאה לחשיפת אותם הסכמים נואלים שחילקו את הקופה הציבורית בין שלל הבוזזים שעטו עליה בתקופתו, דבר אשר רק הגביר והעצים את המחאה ואת הכעס הציבורי, אבל טוב מכך, גרם לממשלה להבין סוף סוף, כי יש גם מצבים שבהם הכלבים לא רק ינבחו, אלא גם ינשכו, ויש גם מצבים בהם הכלבים אף יצליחו לעצור את השיירה וימנעו ממנה להמשיך לכת.
אוסיף ואציין, כי במהלך השנים, רבות תודות לשופטיו האמיצים של בית המשפט העליון, שהכיר במעמד העותר הציבורי ותודות למערכות אכיפת שלטון החוק, אשר בעיקרן נועדו לאכוף את החוק והסדר עלינו האזרחים, אבל נרתמו לאכוף גם את החוק והסדר בשלטון, וברשויות השלטון עצמו, תודות להן והודות לפעילות הרציפה והמתמדת של התנועה למען איכות השלטון בישראל, הצלחנו לייצר הרתעה אזרחית, הצלחנו להגיע לפוזיציה בה אנחנו מהווים שחקן לגיטימי בכל משחק, והצלחנו להגיע למצב בו מבקשים לקבל את עמדתינו בנושאים רבים ומגוונים. אכן שינוי תפיסתי מרחיק לכת על ציר הזמן.
והשינוי התודעתי השלישי שבו צפינו פעורי פה, נרגשים ומוחמאים הוא התמיכה והמעורבות הציבורית בפעילות התנועה של אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. נכון לרגע זה גברותי ורבותי, מצבת כוחותינו מעולם לא היתה גדולה יותר ועל כך גאוותינו: לתנועה, לידיעתכם, יש למעלה ממאה וחמישים אלף איש תומכים ברשתות החברתיות, כך שישנם פוסטים שלנו שמגיעים ללמעלה משני מיליון איש, דבר המקנה לנו אופציה לייצר שיח ישיר עם החברה בישראל, שיח שפעמים רבות נמנע מאתנו בתקשורת המסורתית, וזאת בגלל המלחמה והמאבק המתמשך שלנו בקשרי הון-שלטון-עיתון. רשימת התפוצה של התנועה מונה למעלה ממאה אלף איש, מספר החברים הרשומים בתנועה הוא כחמישים אלף איש ואישה, ואילו מספר החברים והחברות המשלמים דמי חבר מידי שנה בשנה נושק לעשרים אלף איש ואישה. מספרים דמיוניים, ללא קבלני קולות, אשר מקנים הן תמיכה מוסרית בפעילות התנועה והן תמיכה כלכלית קריטית לפעילות התנועה.
אציין עוד בגאווה רבה, כי כחמישים וחמישה אחוזים מתקציבה של התנועה מגיע מדמי החבר ומתרומות החברים. אני חושב שמיותר לציין, שמספרים ועובדות אלה מציפים הן את העובדה כי התנועה היא הארגון הגדול והמשמעותי ביותר בחברה האזרחית, והן את העובדה שהתנועה היא הארגון היחיד שרוב תקציבו מגיע מכיסם של חבריו, משמע, יתירות מחשבתית, משמע עצמאות וחירות אזרחית, משמע, שאת הכביסה המלוכלכת שלנו אנחנו מכבסים כאן בארץ באמצעות סבון כביסה ומסיר כתמים, שנקנו בכספם של אזרחי ואזרחיות ישראל. ועל כך אמר, וינסטון צ'רציל ואני מצטט: "כשאני בחו"ל, אני משתדל לא להשמיץ ולא לבקר את הממשלה של ארצי. כשאני חוזר הביתה אני משלים את כל מה שהפסדתי".
שינוי תודעתי ומחשבתי זה, נותן הרבה תקווה לכך שהרוב הדומם והטוב החי בקרבנו מתעורר אט אט, שהרוב הערכי והאכפתי הזה יתפוס בסופו של יום את מוסרות המוסר, האתיקה, המנהל הציבורי התקין ויחזיר את מדינת ישראל למסלול החלום של האבות המייסדים, שחלמו שתקום כאן חברת מופת, שתשמש מודל לחיקוי לגויי העולם.
אנו התכנסנו כאן היום, בראש ובראשונה, להודות לאנשי מופת, אנשי מוסר ומינהל תקין, אנשים שמשרתים בקודש את החברה בישראל, בהגינות ובניקיון כפיים. נבחרת של החברה האזרחית, העלית שבעלית, אבירי ואבירות איכות השלטון. אותם נשים וגברים ישרי דרך, ההולכים בתלם ומשמשים שליחי ציבור, שליחינו אנו. אנשים אשר לא גבה ליבם והצניעו לכת, אלה המשמשים מצפן ומצפון לחברה כולה והמוכיחים שאפשר גם אחרת. אנשים אשר אנו, אזרחי המדינה, חייבים להם תודה רבה. גם השנה בחרה התנועה לאיכות השלטון להפנות את אורות הזרקורים לנבחרת זו, נבחרת שתעלה ותבוא לבמה בדקות הקרובות. האנשים האלה הם התקווה הגדולה של העם היושב בציון. בורכנו בכם, תבורכו!
לסיום גבירותי ורבותי, לא ניתן יהיה לסיים דברים אלה מבלי להזכיר שני אבירים אשר ליווינו אותם לאחרונה אל בית עולמם. הראשון, מורי ורבי, המאור הגדול ואלוף נעורי, כבוד השופט מישאל חשין ז"ל, שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, איש אשכולות, משפט וצדק, מהגדולים אשר ידעה מדינת ישראל. מישה, שבמשך קרוב לעשור שימש כיו"ר ועדת אות אביר איכות השלטון, היה עמוד תווך של התנועה. מישה היה אחד מגדולי הלוחמים בשחיתות, הן כפרקליט והן כשופט. המורשת הרוחנית 6 של מישה וצוואתו נכתבה בעשרות פסקי דין ואף במסמך האחרון שכתב, כאשר כבר היה על ערש דווי.
ברשותכם אביא שלושה קטעים קצרים מצוואה רוחנית זו, אשר נכתבה לכבוד אבירי התנועה בשנה שעברה: הראשון הוא ציטוט מתוך נאום הפרידה שלו מבית המשפט העליון בו הוא מצווה כך את אחיו השופטים: "הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה יומם וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם. נתבונן בכם מן החוץ. נשגיח עליכם מן החוץ. נגן עליכם. נשמח בשמחתכם וניעצב בעצבותכם. נילחם בעבורכם, בעבור בית המשפט העליון."
הציטוטים השני והשלישי נכתבו לכבוד האבירים והאבירות: "התבוננו באבירים השנה: התבוננו וראו. והרי כלימה תכסה את פנינו, וקרבינו הלא יתהפכו בתוכנו, בראותנו כי חושפי שחיתויות באו עד פת לחם, אך באשר ידעו לעמוד על האמת, אמת שבלעדיה לא תיכון חברה בת קיימא. והנה, חוצה להם, עולם כמנהגו נוהג: אלה בחרב ואלה בחנית, אלא בשלמונים ואלה מתחת לגשר, זועקים לעזרה – ומושיע אין, אך באשר לא ויתרו על ביעורה של מציאות מושחתת שנגלתה לעיניהם. כיצד זה לא תידד שנתנו בראותנו כי דרך רשעים צלחה, שָׁלּו כָׁל-בֹּגְדֵי בָׁגֶד?"
ולבסוף: "יקירַיי אבירות ואבירים: בימינו אלה קשה היא הקריאה בעיתון ובאינטרנט, קשה היא הצפייה בטלוויזיה, קשה היא שמיעת החדשות, והרי קריאה ושמיעה אלו היו כאבנים הנוחתות עלינו מן השמים ללא הרף. ייֵצא אפוא הקול וירעים מקצה הארץ ועד קצהָׁ: עד כאן ולא עוד. ארמון פאר בנו לנו אבותינו ושומה עלינו ליטול מטאטאים בידינו ולטאטא את הזוהמה שאנו מבוססים בה. נטאטה ונָׁרוֹּן: סורה חושך – הלאה שחור, סורה מפני האור!."
מישה, אהוב שלנו, נוח בשלום על משכבך וינעמו לך רגבי אדמת המולדת שאותה כה אהבת, אנחנו פרחי הכמורה אשר יצקנו מים על ידך, מבטיחים כי צוואתך ומורשתך יהיו בעבורנו, עמוד ענן יום ועמוד אש לילה!
והשני הוא יוסי שריד ז"ל, אביר איכות השלטון בקטגוריית הרשות המחוקקת לשנת 2007, שר החינוך והשר לאיכות הסביבה לשעבר, ח"כ רבות בשנים ומנהיג מפלגת מר"צ. יוסי ז"ל כידוע לכל, היה איש של קצוות, יש מי שאהבוהו יש מי שלא, יש מי שחלקו על דרכו ועל משנתו ויש מי שלא, אך דומה שגם גדולי משטיניו ומקטרגיו למדו לכבד אותו, הן על ניקיון כפיו, הן על הגינותו והן על צניעותו. גם לי אישית שימש יוסי ז"ל בר פלוגתא חריף בנושאים רבים, ולכן רציתי להביא מפרי עטו, דברים שלפחות עליהם היינו תמימי דעים.
וכך כתב יוסי ז"ל, לאחר הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר מר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד, ואני מצטט: "פוליטיקאי שומר נפשו חייב להחליט בראשית דרכו: מה חשוב לו יותר בחייו – השליחות הציבורית שלו, או המנעמים שהיא מציעה לבעליה. ואם לא החליט בעוד מועד, ואם לא העביר קו גבול ברור, בין המותר לאסור, בין השחור ללבן ואפילו לאפור – האיש הזה מועד לפורענות במוקדם או במאוחר. הוא כורה לעצמו בור, וייפול בשחת עשה. לא לעולם חוסן, לא לעולם חסינות, ולא תמיד ייהנה מהספק, או מליקוי מאורות של שופטים תמימים או מיתממים בירושלים." יהי זכרו ברוך!!
אבקש לסיים בדברי תודה. אבקש להודות לחברי נשיאות התנועה והמכללה, לחברי הוועדים המנהלים ולהנהלות של התנועה ושל המכללה, כמו גם לאלי ולשחף, המנכ"לים, ולכל אחד ואחת מחברי הצוות, שעושים מלאכתם נאמנה בכל עת וללא לאות. תודה מיוחדת לשני קינן ולצוותה על הפקת הכנס ואירועי יום איכות השלטון.
תודה לכולכם והמשך ערב מהנה!
בלוג איכות השלטון 
פינגבאק: סיכום כנס איכות השלטון לשנת 2015 | בלוג איכות השלטון